אחרי 17 שנה לנה מגלה את ארקדי
ראשית אציג את עצמי, שמי אמנון רודס, אני חוקר פרטי ומנהל משרד חקירות אמנון רודס. בעקבות כתבה שקראתי לפני מספר ימים נזכרתי במקרה דומה שטיפלתי בו בעבר.
זהו סיפורה של לנה וארקדי אחים תאומים שלא ידעו אחד על השנייה עד שיום אחד הם נפגשו בזכות חיבור לפייסבוק.
לנה, בת 17, הגיעה למשרדי עם סיפור מצמרר ומרתק שלא היה מבייש את ערוץ ויווה.
היא סיפרה לי שהיא גילתה שיש לה אח תאום באוקראינה, כיצד זה נודע לה, ושהיא מוכרחה לפגוש את אחיה שגר בקייב עם אימו, שהיא גם אמה הביולוגית. לנה לא הכירה את אמה, ורק עכשיו נודע לה שיש לה גם אמה, וגם אח. אלה היו עובדות שלא תאמו את מה שאביה סיפר לה במשך שנים ארוכות מאז שהיא נולדה.
גרסת אביה, ולדימיר בוקשטיין, הייתה שהוא ואשתו, בקושי בני 19, גרו אחרי החתונה אצל הוריה של אולגה בעיירה נידחת באוקראינה. ההריון הגיע בשלב מוקדם מאד של הנישואין וביום שאמה הייתה צריכה ללדת הם הגיעו לבי"ח שהיה במרחק של שלוש שעות מהכפר, ומיד עם הגעתם האם נכנסה לחדר הלידה. כעבור כמה שעות, כשהוא התחיל לשאול שאלות היכן אשתו, אחת האחיות סיפרה, שאשתו מתה בלידה, אך הרופאים הצליחו להציל תינוקת שנולדה בניתוח קיסרי.
ולדימיר (שם בדוי) הרגיש חסר אונים כשהוא נאלץ לקחת איתו תינוקת בת יומה הביתה, ולהשאיר את אשתו המנוחה בבי"ח. אפילו כסף לארגן הלוויה לא היה לו. אלה היו ימיו האחרונים של השלטון הקומוניסטי, כל המדינה הייתה באנדרלמוסיה טוטאלית ובחוסר ברירה, הוא ביקש עזרה מאימו האלמנה, שלאורך כל הדרך התנגדה לנישואיו עם אולגה.
סיפורה העצוב של לנה נגע לליבי, אך עדיין לא הבנתי מה הביא אותה אליי. ולדימיר החרוץ והכישרוני היה חובב נגרות בנעוריו, ומיד אחרי שהגיע לארץ הצליח להתקבל לעבודה בנגריה, ובשל היותו חד-הורי הוא עשה שירות צבאי מקוצר. אחרי שחרורו מהצבא, הוא התמקצע בתחום הנגרות ובעזרת כספים שהוא ליווה מחברים וכספים שהוא ואימו הצליחו לחסוך, הוא הקים עסק באופן עצמאי.
בזמן שאימו טיפלה בתינוקת, ולדימיר עבד מסביב לשעון, הצליח לשווק את עסקיו שהתפתחו וצמחו והיום הוא בעל עסק מצליח הממוקם באחת הקריות. לפני כעשר שנים הוא נישא שוב, הביא לעולם שני בנים עם אשתו השנייה, אך לפני שנתיים התגרש ממנה. בשיחות עם חברים, הוא התוודה שהוא עדיין מאהוב באשתו הראשונה, אמה של לנה, אולגה.
אחרי 17 שנים, ולדימיר עדיין לא סלח לעצמו, שלא נשאר עוד כמה ימים בבי"ח ודאג לקבור את אשתו. אך אז הוא היה עדיין ילד, שביום בהיר אחד, הפך לאלמן ולאב חד הורי לתינוקת קטנה. תהפוכות הגורל בחייו של ולדימיר עדיין לא הסתיימו.
בינתיים באוקראינה...
ארקדי בוקשטיין יכול היה לשבת שעות על המחשב שלו. הוא היה מוכן לוותר על כמה שעות שינה רק כדי לגלוש באתרים שאימו, אולגה ידגייב, אסרה עליו להיכנס אליהם בשעות היום. הוא בעיקר התעניין ברשתות החברתיות, בעיקר הוא היה מכור לפייסבוק. לאחרונה, הוא התחבר לצעירות רוסיות הגרות בישראל. את המחשב קיבל לפני מספר שבועות, כשחגג יום הולדת 17. אימו הבטיחה שבהגיעו לגיל 17, היא תקנה לו מחשב נייד חדיש ומתקדם.
אולגה פינקה את בנה היחיד בכל דרך אפשרית. כי היא יכלה להרשות לעצמה. אולגה ידגייב, בת 36, הייתה רואת חשבון בכירה במשרד לרואי חשבון בקייב. את דרכה לתפקידה הבכיר היא עשתה בצעדים קטנים, עם הרבה עבודה והשקעה מצידה. ההתחלה לא הייתה קלה עבור האם הצעירה, שבעלה עזב אותה בבי"ח לאחר לידת בנם, ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הם היו שני צעירים, שהתאהבו, התחתנו בניגוד לרצון הוריהם, ומיד נכנסו להריון. מכיוון שהם גרו במקום מרוחק מבי"ח בעיר הגדולה, הם הגיעו בדקה ה-91 לחדר הלידה. סיבוכים בלתי צפויים גרמו לאולגה להיות בתרדמת במשך מספר ימים לאחר שילדה את ארקדי בניתוח קיסרי.
כשסופסוף התעוררה מהתרדמת, יתברר לה שלא תוכל עוד ללדת, ושגרוע מכך, שבעלה נעלם מהשטח. באותם הרגעים, אולגה הצעירה והתמימה הבינה שהיא תצטרך לגדל לבד את בנה היחיד. הוריה של אולגה, לא אכזבו והתייצבו בבי"ח מיד אחרי הלידה והבטיחו לעזור לבתם היחידה, שמעכשיו הייתה גם אחראית על גידולו של נכדם.
אצל אולגה לא היו קיצורי דרך. היא הקדישה את כול כולה לגידולו של ארקדי. היא שינתה את שם משפחתה בחזרה לשם נעוריה, מחקה את בעלה מליבה ובעזרת הוריה המסורים, היא למדה ראיית חשבון באוניברסיטה, השלימה את לימודיה בהצטיינות ולאחר תקופה קצרה התקבלה לעבודה במשרד רואי חשבון וותיק ומכובד.
ואז, ביום אחד בהיר, חייה הבטוחים והברורים עברו טלטלה רצינית כשארקדי התייצב בסלון ביתם וסיפר לה, בהתרגשות גלויה שכנראה, יש לו אחות תאומה בישראל.
הספר שאולגה קראה והחזיקה בידיה נשמט על השטיח בקול גדול.
"אחות? אחות תאומה? איך יכול להיות שיש לך אחות תאומה? אתה בן יחיד! אם הייתה לך אחות תאומה, אני הייתי אמורה לדעת! מאיפה הבאת את השטות הזאת? ארקדי בוקשטיין, אני מזהירה אותך, אם זאת מתיחה או בדיחה שלך, אני עכשיו מחזירה את המחשב לחנות, מקבלת עליו זיכוי וקונה לעצמי מתנה מהכסף הזה!" "אמא, אני לא צוחק. בואי איתי, אני אראה לך את התמונות שלה. גם אני לא האמנתי בהתחלה, אבל לפי מה שהיא אומרת כנראה, שאת ילדת תאומים, ושאבא שלה, לא ידע שאני קיים. בואי, בבקשה..."
בחזרה לישראל...
התרגשות גדולה אחזה בלנה כשהתחברה לפייסבוק וראתה שגם ארקדי מחובר. זאת הייתה הפעם השלישית שיצאה להם לשוחח. אלא שהפעם חלקי הפאזל של סיפור חייהם התחבר באופן סופי והם גילו על עצמם, עובדה מדהימה ומסעירה. היא וארקדי, הינם אחים תאומים, שלא ידעו אחד על השני, ושכנראה גם הוריהם לא ידעו על כך שלכל אחד מהם יש עוד ילד.
ההתקשרות בין ארקדי ולנה החלה באופן די מקרי. ארקדי, חיפש בישראל אנשים עם משפחה כמו שלו. לנה הייתה מהבודדות שהסכימה לדבר איתו ואחרי כמה דקות של החלפת מידע הם גילו שיש להם הרבה מן המשותף, בלשון המעטה. התמונות באתר לא יכלו להסתיר את העובדה שהם היו דומים מאד, מעבר לדמיון שיכול להיות בין שני אנשים זרים.
אחרי התמונות הגיע הזמן לספר פרטים מן העבר, נקודות ממשק משותפות כמו בני משפחה ועוד. לאחר שהם הבינו, שהם אחים תאומים, הם החליטו לפנות כל אחד להורה. לנה פנתה לולדימיר וארקדי לאולגה.
דבר שלא היה עליו וויכוח היה שיותר מדי פרטים היו זהים כדי שזאת תהיה מקריות. שניהם נולדו באותו התאריך ובאותה השעה ובאותו המקום. שמות ההורים היו זהים, הם היו דומים באופן בלתי רגיל, אותו סוג דם, סימן לידה במקום זהה, ואהבה גדולה לעוגות שמנת ועוד.
על מנת להיות בטוחים שאין טעות, הם המשיכו לחקור לגבי פרטים מהעבר של ההורים. מבלי להרגיש שהמידע שהם מספקים משמש למטרה מסוימת, אולגה וולדימיר שחררו סיפורים ופרטים מהעבר, על הוריהם, מקומות שהם למדו או אירועים משותפים שלהם בעבר.
ההלם שאחז בולדימיר כשהוא שמע מפיה של לנה, שיש לו בן נוסף, אח תאום ללנה, היה יכול להשתוות רק לכעסה של אולגה כשהיא שמעה את אותם הדברים. "איך יש לך אח תאום? הרי אמא שלך מתה בלידה, והאחות הביאה לי רק אותך. היא אמרה לי שרק את נולדת ושאימך מתה. מי גידל את הילד הזה? למה אף אחד לא סיפר לי שהוא נולד?" ללא ספק, ולדימיר היה בהלם, הוא לא ידע אם לבכות או לצחוק.
פתאום, אחרי 17 שנים הוא מגלה שיש לו עוד בן, אח של לנה, היהלום שלו, ושדבר חשוב נוסף קרה, אולגה לא מתה אחרי הלידה, אלא שכל מה שקרה הייתה טעות נוראית. אבל עכשיו, 17 שנים אחרי, איך אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, ולהחזיר לחיים אהבה נושנה, שכנראה מעולם לא מתה, וילד שגדל ללא אבא כל חייו?
בשלב הזה, לנה הגיעה אליי. אביה הנסער העביר לה את הטיפול בנושא, העניק לה כרטיס אשראי פתוח וביקש שהיא תדאג לגלות את האמת, ושלא תספר לסבתא דבר על ממצאיה ועל החקירות.
בחזרה לאוקראינה...
באוקראינה, הגילויים המרעישים התקבלו באופן שונה מזה שהתקבלו בישראל. אם אצל ולדימיר הגילויים עוררו תהיות ודאגה לעתיד, אצל אולגה ניצתו מחדש הכעס והעלבון שבעלה עזב אותה בבי"ח, כשהיא נתונה בתרדמת, ובתינוקיה מחכה תינוק נוסף. היא לא חשבה שיכולים להיות לו הסברים מתקבלים על הדעת כדי להסביר את היעלמותו מהשטח ברגעים קריטיים של חייה. היא הייתה נסערת, כעוסה וירתה לכל כיוון. אפילו הוריה, שתמיד הקשיבה להם וכיבדה אותם, לא הצליחו להרגיע אותה.
אל הכעס והעלבון התלווה רגש נוסף, של כאב. הידיעה שהייתה לב בת נוספת שגדלה ללא אמה אמיתית, הכאיבה לה מאד והגבירה עוד יותר את כעסה על ולדימיר. ולדימיר גזל ממנה את גידול של בתה, בת שהיא לא ידעה על קיומה.
לאחר שנרגעה מעט, היא דרשה מארקדי שינתק כל קשר עם אביו ואחותו, עד שהיא, אולגה, תחליט מה לעשות עם המידע החדש. ארקדי, שמאד רצה להכיר את אביו ואת אחותו, לא ממש הבין מדוע אמו עושה עניין מהגילויים האחרונים, אך ידע היטב, כשאולגה במצב כזה, עדיף לתת לה להירגע.
"אתה מבין, באתי אלייך, כי אני רוצה שאתה תגלה, למה אבי עזב את אימי בבי"ח, ואיך זה, שהוא לא ידע שהיא בחיים ושיש לו עוד תינוק. אבי אדם אחראי, הוא אבא מסור לכל ילדיו. כאחד הבנים שלו חולה, הוא עוזב את הכל, והולך עם גרושתו לרופאים או שלוקח חופש מהעבודה כדי להיות איתם כשגרושתו לא יכולה להחסיר מהעבודה.
כשהייתי קטנה, הוא היה חוזר מהעבודה, עייף מהעבודה בנגרייה, אבל לא היה מוותר על הסיפור לפני השינה. גם היום, הוא קורא לי "היהלום שלי". אני לא יכולה לקבל את זה שהוא עזב את אימי ואת אחי בבי"ח, בלי שום סיבה. אמנון רודס, בתור מנהל משרד חקירות מפורסם ובעל מוניטין כמו שלך, אני בטוחה שלא תהיה לך בעיה לגלות מה קרה ביום שנולדנו, אני ואחי."
הסברתי ללנה שלא קל לחקור מקרה שקרה לפני 17 שנה בארץ זרה. בלי שפה ובלי להכיר את המקומות. היא הבטיחה לי שמכר וותיק של אביה שחזר לגור באוקראינה יהיה מוכן לעזור לי כשאגיע לשם.
בדרך לקייב
עליי להודות שלא קל להיכנס לראש של אנשים שאיני דובר את שפתם, לנסות לפענח רמזים או להתגבר על המכשול שאיני יכול לקרוא מסמכים שנכתבו בשפה שאיני מכיר. לכן, כשפגשתי את מיכאיל גודייב בהגיעי לקייב, הייתי שמח שאדם מקומי יוכל לסייע לי במקומות שאיני מתמצא בהם, ושבעזרתו אוכל להגיע למקומות הנכונים ולפגוש את האנשים שיוכלו להוביל אותי לפתרון התעלומה.
לאחר כמה מילות נימוס עם מיכאיל גודייב, שהעברית בפיו הייתה טובה מאד, הגעתי לחדר במלון שהוזמן עבורי ולאחר ארוחה קלה בבית קפה במרכז קייב, החלטתי שאין טעם להתעכב עוד ומיד לנוסע ליעד הראשון של הנסיעה שלי, בי"ח הממשלתי היכן שנולדו התאומים. הייתה לי תחושה, ששם אמצא את כל התשובות לנסיבות שגרמו לפרידה של הזוג בוקשטיין.
בבי"ח הממשלתי הגדול והמשופץ, המתינה לנו פגישה עם רופאה במחלקת היולדות של בית החולים. מיכאיל הכיר אותה היטב, היא זאת שטיפלה בחמשת ילדיו כשאלה הגיחו לעולם באותו בית חולים. היא הייתה בשנות החמישים לחייה, אישה נאה ונעימה, והאנגלית בפיה הייתה טובה.
היא סיפרה שהתחילה לעבוד בבית החולים לפני כ-16 שנה, זמן קצר לאחר לידת התאומים. הדברים שהיא סיפרה בהמשך הדהימו אותנו, אך יותר מהכל, נתנו לנו כיוון להמשך החקירה.
היא סיפרה שהגיעה בעקבות שרשרת של אסונות בחדרי הניתוחים במחלקת יולדות בית החולים. בשנה שקדמה להגעתה, נפטרו כחמש אמהות עקב ניתוחים קיסריים כושלים או סיבוכים לאחר לידה טבעית. לאחר חקירה מעמיקה במחלקת יולדות, התברר שאחד הרופאים, היה אלכוהוליסט ולא פעם טיפל ביולדות כשהוא בגילופין. המקרה האחרון שהוביל לפיטוריו, היה קשור לאם צעירה שילדה, הייתה במצב של תרדמת במשך מספר ימים, וכשהתעוררה התברר שלאחר הניתוח לא תוכל להביא עוד ילדים.
שאלתי את הרופאה מה קרה לרופא ולשתי האחיות. היה לי ברור שהמקרה שהיא סיפרה עליו, היה המקרה של אולגה וולדימיר בוקשטיין, ושאנחנו בדרך להגיע אל האמת. היא ענתה שהרופא נאלץ להיכנס למוסד לגמילה מאלכוהול ולאחר מכן עזב את אוקראינה. האחות ששיתפה איתו פעולה, פוטרה ועקבותיה נעלמו. הייתה לי הרגשה שזה לא הכל סיפור. שלא ייתכן שרק שני אנשים ידעו מה קרה במחלקה באותו היום.
החלטתי ללכת לפי תחושות הבטן שלי, ושאלתי אותה האם נשארו אנשי צוות מאותה התקופה. היא סיפרה שחלק גדול פרשו אך ישנם מספר רופאים ואחיות שעדיין פעילים בבית החולים. היא ציינה שהאחות הראשית של מחלקת יולדות התחילה לעבוד במחלקה בדיוק באותה התקופה.
שאלתי אותה אם היא יכולה לארגן לנו פגישה עם האחות הראשית, והיא הבטיחה שתחזור אלינו עם תשובה, אך זה לא יקרה היום. הודיתי לה על עזרתה וביקשתי שתחזור אלינו בהקדם. את השעות הקרובות ביליתי עם מיכאיל בביקור באתרים היסטוריים ותיירותיים של בירת אוקראינה. בשעות הערב המוקדמות הגיעה השיחה שהייתה אמורה להשליך אור על פרשת התאומים.
ד"ר ילנה הודיעה לנו שנגיע בשעה 10:00 בבוקר למח' יולדות בבי"ח שם תפגוש אותנו, נטלי אורלנקו, האחות הראשית. למחרת הגענו בשעה הנקובה, מיכאיל כולו חיוכים ובמצב רוח טוב. אני לעומתו, הייתי מתוח ודרוך לקראת הפגישה הגורלית.
אישה בלונדינית, גבוהה ונאה, לבושה במדי אחות צחורים כשלג, המתינה לנו בכניסה למח' יולדות. היא דיברה אנגלית מצוינת, דבר שמאד שימח אותי. לאחר דברי הפתיחה המנומסים הגיע הזמן לשאלות הקשות.
שאלתי אותה באיזו שנה היא התחילה לעבוד במח' יולדות, האם היא הכירה את הרופא שפוטר ואם היא זוכרת את המקרה של התאומים של אולגה וולדימיר בוקשטיין. החיוך הקל שהיה על פניה נעלם, ואת האודם הטבעי שכיסה את לחייה, החליף חיוורון שלא ניתן היה לטעות לגבי מקורו.
"למה אתה שואל?" "כי יש לי הרגשה שיותר משני אנשים ידעו על המקרה ואני חושבת שאת אולי יודעת פרטים נוספים שאף אחד לא שמע עליהם עד עולם."
"מי מתעניין במקרה?" היא שאלה בקצרה. אם בתחילת השיחה עוד היו לי מעט ספקות לגבי האפשרות שנטלי אורלנקו תוכל לספק לי מידע על תאומי בוקשטיין, עכשיו לא היה לי ספק שהיא יודעת הרבה מאד ועד היום היא שמרה לעצמה את המידע. "שני התאומים שנולדו והוריהם שלא נפגשו מאז שהאם הגיעה לכאן לקראת הלידה."
"חשבתי שיום יגיע ואצטרך לתת דין וחשבון על המקרה הנוראי שקרה לפני 17 שנים. כן אני יודעת מה קרה, אבל לא יכולתי למנוע את השתלשלות העניינים. הייתי צעירה מאד וחדשה במחלקה. נבהלתי מהמהירות שבה הדברים קרו, וקיבלתי כמה החלטות שגויות שאני מצטערת עליהן עד היום." ביקשתי ממנה שתספר לנו את כל מה שהיא יודעת. הבטחתי לה שמטרת ביקורי היא אך ורק לגלות מה קרה ולא לחפש אשמים או להתחיל בהליכים משפטיים.
היא גוללה בפני את פרטי המקרה שקרה ב-15.2.1996. זה היה יום רגיל במח' היולדות. בחוץ מזג האוויר היה מושלג והתנועה הייתה כבדה. עם זאת, תינוקות צריכים להגיע לעולם בכל מזג אוויר, ובמחלקת היולדות העבודה הייתה בעיצומה. נשים בשלבים שונים של סוף החודש התשיעי הגיעו למחלקה, המיילדות טיפלו במקרים הרגילים, ושני הכירורגים שהיו במשמרת, טיפלו במקרים הקשים שדרשו התערבות כירורגית.
בשעות הצהריים המאוחרות הגיע זוג צעיר, כבני 19 שניהם. הם נראו מותשים וקפואים. הצעירה הייתה בחודש התשיעי עם צירים מתקדמים. המיילדות שבדקו אותה המליצו להכניס אותה מיידית לחדר ניתוח לביצוע ניתוח קיסרי. שני הרופאים שהיו במשמרת היו עסוקים. רופא אחד היה בניתוח והרופא השני שעמד לסיים את המשמרת כבר הספיק להחליף בגדים ולשתות כמה כוסיות וודקה כדי להתחמם לקראת היציאה לשלג.
כשפנו אליו שייכנס לחדר הניתוחים כדי לנתח את אולגה, הוא סירב, וביקש שמחליפו יבצע את הניתוח. אך השלג הכבד שירד בחוץ, מנע את הגעתם של אנשי צוות רעננים, ולאחר כחצי שעה של המתנה לרופא המחליף, ד"ר ניקולאי טימושנקו נכנס לחדר הניתוח, לביצוע ניתוח קיסרי שעמד לשנות את הגורל של מספר אנשים, כולל את גורלו.
הרבה גורמים הביאו לתוצאות המצערות של הניתוח. הרופא המנתח ששתה כמה כוסיות מיותרות, שתי הפסקות חשמל קצרות שאירעו במהלך הניתוח, מצבה הפיזי הירוד של המנותחת וחוסר ניסיונה של אחת האחיות שסייעה לרופא המנתח ולאחות הנוספת שהייתה צריכה לטפל בילודים. חלק ניכר מצוות בי"ח הספיק לעזוב לפני שהגיעו המחליפים, וכך מצאה את עצמה מח' היולדות עם צוות מצומצם, דבר שסיכן את שלומם של היולדות ושל הילודים.
בשלב מתקדם של הניתוח אולגה נכנסה למצוקה נשימתית, האחות הבכירה ביקשה מנטלי להוציא את אחת התינוקות שכבר הספיקו לעבור שקילה וניקוי למחלקה. נטלי המבולבלת והלחוצה יצאה במהירות מחדר הניתוחים ומולה ניצב ולדימיר, חיוור ולחוץ.
אי אפשר היה לטעות בזהותו של האב, הוא ניגש אליה ושאל אותה אם זאת בתו, היא ענתה שכן, והוא באופן אינסטינקטיבי ניגש לעגלה. נטלי שרצתה לחזור כמה שיותר מהר לחדר הניתוח ביקשה מולדימיר לקחת את התינוקת לתינוקיה וחזרה לחדר הניתוח. בינתיים מצבה של אולגה החמיר, הרופא המנתח ביקש שיזמנו מיידית קרדיולוג לחדר הניתוח וכשנטלי שאלה מה קורה עם האם הצעירה, הוא סימן לה עם הראש שהיא לא תחזיק מעמד.
היא ראתה כיצד הקווים במוניטור מתיישרים וריחמה על האב הצעיר שמחכה בחוץ ואפילו לא יודע שיש לו עוד תינוק שעומד בכל רגע להגיע לתינוקיה. השעות עברו, ולדימיר חסר האונים התקשר לאימו וביקש את עזרתה. אנה, שהייתה אלמנה וידעה שלולדימיר ואולגה מצפים לתינוק, חיכתה לרגע הזה. מבלי שהם ידעו על כך, היא הכינה את ביתה לקראת הגעתו של התינוק/ת. היא מיד התייצבה בבי"ח, ועזבו את המקום.
הפסקת החשמל שקרתה מיד אחרי יציאתם, מחקה מידע חיוני ממחשבי המחלקה. כמו, הרשומה של בתה של אולגה וולדימיר בוקשטיין. בשום מקום לא נותרה הרשומה של אולגה, רק במסמכים שהיו בידיהם של ולדימיר ואנה ולכן, רק שלושה אנשים ידעו שלזוג בוקשטיין נולדו שני ילדים.
האחות הבכירה, הרופא המנתח השיכור, ונטלי אורלנקו. למחרת היום, שלג כבד ירד, ובצד השני של הקו, אחות שלא הבינה את השם שבו נקב ולדימיר בוקשטיין, מסרה שאשתו אולגה נפטרה במהלך הלילה.
ולדימיר השבור סגר את הטלפון בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא לא ידע, שהאחות שענתה לו בטלפון שמעה את השם אולגה בינשטיין, שאכן נפטרה במהלך הלילה לאחר שניתוח קיסרי שעברה לפני שבוע גרם לסיבוכים ולמותה.
כי אולגה בוקשטיין באותם הרגעים עדיין הייתה מחוברת למכונה הנשמה, במצב קשה אך יציב. ולדימיר מעולם לא שב לבי"ח לבדוק מה באמת קרה עם אשתו. במקום זאת, אנה דאגה להשיג לשלושתם אשרות עלייה לישראל, וכעבור שלושה חודשים, ולדימיר, לנה הקטנה ואנה עלו לארץ.
בינתיים בבי"ח, אולגה חזרה להכרה כעבור יומיים. מצבה הפיזי היה ירוד ביותר. סיפרו לה שהיא הייתה בסכנת חיים לאחר הלידה של בנה. אף אחד לא ידע שהייתה עוד תינוקת שנלקחה מבי"ח ע"י אביה ושלא נרשם עליה שום רישום. הוריה של אולגה תמכו בבתה לאורך כל הדרך. הם אפשרו לאולגה לחזור לחדר הנעורים שלה. אחרי כמה שנים הם עברו לדירה גדולה יותר, גם בזכות המשכורות הנאות שאולגה הרוויחה מעבודתה וכך עברו הימים עד שארקדי זרק את הפצצה שעמדה לערער את היסודות של חייה.
אחרי הגילויים שהגיעו לידיי, שוחחתי עם לנה ואביה בסקייפ. ולדימיר היה המום מכל מה שנודע לו. הוא מירר בבכי בזמן השיחה כמו ילד קטן. אך לנה, קיבלה את הדברים אחרת. כנראה שהיא הייתה דומה לאימא שלה, הכעס היה הרגש הראשון שעלה והרצון לפגוש את אמה הביולוגית ואת אחיה התאום. "אני עכשיו מזמינה כרטיס טיסה לאוקראינה. אני באה לפגוש את אמה שלי ואת אחי.
תחכה לי שם."
וכך זה היה. כעבור יומיים לנה נחתה על אדמת אוקראינה 17 שנים אחרי שעזבה אותה. אני ומיכאיל חיכינו לה בשדה. משם ישר נסענו לביתה של אולגה. ארקדי היה היחיד שידע על הגעתה של לנה ושאנחנו בדרך אליהם.
כפי שאפשר לנחש, המפגש בין בני המשפחה, היה עוצמתי מבחינת רגשות. ארקדי הוא זה שפתח את הדלת, ואחרי מספר שניות של בדיקה הדדית החיבוקים והנשיקות בין האחרים זרמו כמו מים בנהר. ארקדי היה גבוה כמעט בראש מלנה, אך חוץ מזה, הם היו דומים מבחינת צבעים ומבנה גוף. מופתעת מהרעשים שהיא שמעה מכיוון דלת הכניסה, אולגה, לבושה בטי-שירט וג'ינס בלויים, נראתה צעירה מ-36 שנותיה.
מבטה המופתע עבר מאחד לשני, היא קלטה אותי ואת מיכאיל עומדים ליד הדלת ואת שני ילדיה מחובקים בתוך סלון הבית. גם היו בה כעסים כלפי בעלה או גורמים אחרים בסיפור, אין ספק שעבור אולגה הפגישה עם לנה הייתה פגישה עוצמתית ורווית רגשות. אחרי כמה שניות שהן עמדו ובדקו אחת את השנייה, שתי הנשים מיהרו אחת לזרועות השנייה והתחבקו ארוכות. 17 שנים של פרידה, של אי ידיעה וחלל עצום נסגרו בבת אחת, בחיבוק אחד.
אחרי האיחוד המרגש, מיכאיל ולנה סיפרו לארקדי ולאולגה מה אירע באותו היום.
ההבעות על פניה של אולגה התחלפו תכופות. פעם כעס, פעם כאב, שוב כעס וחוסר אונים. "מסכן ולדימיר, מסכן שלי, היא חשב שאני מתה וגם לא ידע שיש לו עוד בן. ואני כל השנים כעסתי עליו וקיללתי אותו." אין ספק, שמי שהרוויח יותר מכל אחד אחר בסיפור הזה, היה ולדימיר. אחות הראשית בבי"ח טיהרה אותו בעיני אשתו.
המשך הערב, ארקדי התחבר לסקייפ של ולדימיר, ואחרי 17 שנים, הזוג בוקשטיין שוחח לראשונה. הם ביקשו שנעזוב את החדר, ושוחחו ביחידות. בתום השיחה, אולגה סיפרה שולדימיר יגיע בעוד כמה ימים לביקור. הוא ביקש שלנה תחכה לו.
אני ומיכאיל נסענו למלון שלי, ולנה נשארה בבית אמה. סוכם שאחזור לארץ על הטיסה הראשונה שנוסעת לנתב"ג לאחר שמילאתי את תפקידי. נפרדתי ממיכאיל והודיתי לו ארוכות על העזרה והתמיכה שהוא העניק לנושא במשך אותם הימים.
לפני מספר חודשים נודע לי, שאולגה, ארקדי והוריה עשו עלייה והתיישבו בחיפה. אולגה וארקדי עברו לגור עם ולדימיר ולנה. הוריה של אולגה גרים בשכירות מטעם הסוכנות בקריות עד שייצא להם מקום קרוב יותר לאולגה.
התאומים עומדים להתגייס בעוד מספר חודשים, שניהם ליחידות המחשב הנבחרות של צה"ל.
אמנון רודס –חקירות. נשר
טלפונים:048202817 נייד 0525922245
זהו סיפורה של לנה וארקדי אחים תאומים שלא ידעו אחד על השנייה עד שיום אחד הם נפגשו בזכות חיבור לפייסבוק.
לנה, בת 17, הגיעה למשרדי עם סיפור מצמרר ומרתק שלא היה מבייש את ערוץ ויווה.
היא סיפרה לי שהיא גילתה שיש לה אח תאום באוקראינה, כיצד זה נודע לה, ושהיא מוכרחה לפגוש את אחיה שגר בקייב עם אימו, שהיא גם אמה הביולוגית. לנה לא הכירה את אמה, ורק עכשיו נודע לה שיש לה גם אמה, וגם אח. אלה היו עובדות שלא תאמו את מה שאביה סיפר לה במשך שנים ארוכות מאז שהיא נולדה.
גרסת אביה, ולדימיר בוקשטיין, הייתה שהוא ואשתו, בקושי בני 19, גרו אחרי החתונה אצל הוריה של אולגה בעיירה נידחת באוקראינה. ההריון הגיע בשלב מוקדם מאד של הנישואין וביום שאמה הייתה צריכה ללדת הם הגיעו לבי"ח שהיה במרחק של שלוש שעות מהכפר, ומיד עם הגעתם האם נכנסה לחדר הלידה. כעבור כמה שעות, כשהוא התחיל לשאול שאלות היכן אשתו, אחת האחיות סיפרה, שאשתו מתה בלידה, אך הרופאים הצליחו להציל תינוקת שנולדה בניתוח קיסרי.
ולדימיר (שם בדוי) הרגיש חסר אונים כשהוא נאלץ לקחת איתו תינוקת בת יומה הביתה, ולהשאיר את אשתו המנוחה בבי"ח. אפילו כסף לארגן הלוויה לא היה לו. אלה היו ימיו האחרונים של השלטון הקומוניסטי, כל המדינה הייתה באנדרלמוסיה טוטאלית ובחוסר ברירה, הוא ביקש עזרה מאימו האלמנה, שלאורך כל הדרך התנגדה לנישואיו עם אולגה.
סיפורה העצוב של לנה נגע לליבי, אך עדיין לא הבנתי מה הביא אותה אליי. ולדימיר החרוץ והכישרוני היה חובב נגרות בנעוריו, ומיד אחרי שהגיע לארץ הצליח להתקבל לעבודה בנגריה, ובשל היותו חד-הורי הוא עשה שירות צבאי מקוצר. אחרי שחרורו מהצבא, הוא התמקצע בתחום הנגרות ובעזרת כספים שהוא ליווה מחברים וכספים שהוא ואימו הצליחו לחסוך, הוא הקים עסק באופן עצמאי.
בזמן שאימו טיפלה בתינוקת, ולדימיר עבד מסביב לשעון, הצליח לשווק את עסקיו שהתפתחו וצמחו והיום הוא בעל עסק מצליח הממוקם באחת הקריות. לפני כעשר שנים הוא נישא שוב, הביא לעולם שני בנים עם אשתו השנייה, אך לפני שנתיים התגרש ממנה. בשיחות עם חברים, הוא התוודה שהוא עדיין מאהוב באשתו הראשונה, אמה של לנה, אולגה.
אחרי 17 שנים, ולדימיר עדיין לא סלח לעצמו, שלא נשאר עוד כמה ימים בבי"ח ודאג לקבור את אשתו. אך אז הוא היה עדיין ילד, שביום בהיר אחד, הפך לאלמן ולאב חד הורי לתינוקת קטנה. תהפוכות הגורל בחייו של ולדימיר עדיין לא הסתיימו.
בינתיים באוקראינה...
ארקדי בוקשטיין יכול היה לשבת שעות על המחשב שלו. הוא היה מוכן לוותר על כמה שעות שינה רק כדי לגלוש באתרים שאימו, אולגה ידגייב, אסרה עליו להיכנס אליהם בשעות היום. הוא בעיקר התעניין ברשתות החברתיות, בעיקר הוא היה מכור לפייסבוק. לאחרונה, הוא התחבר לצעירות רוסיות הגרות בישראל. את המחשב קיבל לפני מספר שבועות, כשחגג יום הולדת 17. אימו הבטיחה שבהגיעו לגיל 17, היא תקנה לו מחשב נייד חדיש ומתקדם.
אולגה פינקה את בנה היחיד בכל דרך אפשרית. כי היא יכלה להרשות לעצמה. אולגה ידגייב, בת 36, הייתה רואת חשבון בכירה במשרד לרואי חשבון בקייב. את דרכה לתפקידה הבכיר היא עשתה בצעדים קטנים, עם הרבה עבודה והשקעה מצידה. ההתחלה לא הייתה קלה עבור האם הצעירה, שבעלה עזב אותה בבי"ח לאחר לידת בנם, ונעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הם היו שני צעירים, שהתאהבו, התחתנו בניגוד לרצון הוריהם, ומיד נכנסו להריון. מכיוון שהם גרו במקום מרוחק מבי"ח בעיר הגדולה, הם הגיעו בדקה ה-91 לחדר הלידה. סיבוכים בלתי צפויים גרמו לאולגה להיות בתרדמת במשך מספר ימים לאחר שילדה את ארקדי בניתוח קיסרי.
כשסופסוף התעוררה מהתרדמת, יתברר לה שלא תוכל עוד ללדת, ושגרוע מכך, שבעלה נעלם מהשטח. באותם הרגעים, אולגה הצעירה והתמימה הבינה שהיא תצטרך לגדל לבד את בנה היחיד. הוריה של אולגה, לא אכזבו והתייצבו בבי"ח מיד אחרי הלידה והבטיחו לעזור לבתם היחידה, שמעכשיו הייתה גם אחראית על גידולו של נכדם.
אצל אולגה לא היו קיצורי דרך. היא הקדישה את כול כולה לגידולו של ארקדי. היא שינתה את שם משפחתה בחזרה לשם נעוריה, מחקה את בעלה מליבה ובעזרת הוריה המסורים, היא למדה ראיית חשבון באוניברסיטה, השלימה את לימודיה בהצטיינות ולאחר תקופה קצרה התקבלה לעבודה במשרד רואי חשבון וותיק ומכובד.
ואז, ביום אחד בהיר, חייה הבטוחים והברורים עברו טלטלה רצינית כשארקדי התייצב בסלון ביתם וסיפר לה, בהתרגשות גלויה שכנראה, יש לו אחות תאומה בישראל.
הספר שאולגה קראה והחזיקה בידיה נשמט על השטיח בקול גדול.
"אחות? אחות תאומה? איך יכול להיות שיש לך אחות תאומה? אתה בן יחיד! אם הייתה לך אחות תאומה, אני הייתי אמורה לדעת! מאיפה הבאת את השטות הזאת? ארקדי בוקשטיין, אני מזהירה אותך, אם זאת מתיחה או בדיחה שלך, אני עכשיו מחזירה את המחשב לחנות, מקבלת עליו זיכוי וקונה לעצמי מתנה מהכסף הזה!" "אמא, אני לא צוחק. בואי איתי, אני אראה לך את התמונות שלה. גם אני לא האמנתי בהתחלה, אבל לפי מה שהיא אומרת כנראה, שאת ילדת תאומים, ושאבא שלה, לא ידע שאני קיים. בואי, בבקשה..."
בחזרה לישראל...
התרגשות גדולה אחזה בלנה כשהתחברה לפייסבוק וראתה שגם ארקדי מחובר. זאת הייתה הפעם השלישית שיצאה להם לשוחח. אלא שהפעם חלקי הפאזל של סיפור חייהם התחבר באופן סופי והם גילו על עצמם, עובדה מדהימה ומסעירה. היא וארקדי, הינם אחים תאומים, שלא ידעו אחד על השני, ושכנראה גם הוריהם לא ידעו על כך שלכל אחד מהם יש עוד ילד.
ההתקשרות בין ארקדי ולנה החלה באופן די מקרי. ארקדי, חיפש בישראל אנשים עם משפחה כמו שלו. לנה הייתה מהבודדות שהסכימה לדבר איתו ואחרי כמה דקות של החלפת מידע הם גילו שיש להם הרבה מן המשותף, בלשון המעטה. התמונות באתר לא יכלו להסתיר את העובדה שהם היו דומים מאד, מעבר לדמיון שיכול להיות בין שני אנשים זרים.
אחרי התמונות הגיע הזמן לספר פרטים מן העבר, נקודות ממשק משותפות כמו בני משפחה ועוד. לאחר שהם הבינו, שהם אחים תאומים, הם החליטו לפנות כל אחד להורה. לנה פנתה לולדימיר וארקדי לאולגה.
דבר שלא היה עליו וויכוח היה שיותר מדי פרטים היו זהים כדי שזאת תהיה מקריות. שניהם נולדו באותו התאריך ובאותה השעה ובאותו המקום. שמות ההורים היו זהים, הם היו דומים באופן בלתי רגיל, אותו סוג דם, סימן לידה במקום זהה, ואהבה גדולה לעוגות שמנת ועוד.
על מנת להיות בטוחים שאין טעות, הם המשיכו לחקור לגבי פרטים מהעבר של ההורים. מבלי להרגיש שהמידע שהם מספקים משמש למטרה מסוימת, אולגה וולדימיר שחררו סיפורים ופרטים מהעבר, על הוריהם, מקומות שהם למדו או אירועים משותפים שלהם בעבר.
ההלם שאחז בולדימיר כשהוא שמע מפיה של לנה, שיש לו בן נוסף, אח תאום ללנה, היה יכול להשתוות רק לכעסה של אולגה כשהיא שמעה את אותם הדברים. "איך יש לך אח תאום? הרי אמא שלך מתה בלידה, והאחות הביאה לי רק אותך. היא אמרה לי שרק את נולדת ושאימך מתה. מי גידל את הילד הזה? למה אף אחד לא סיפר לי שהוא נולד?" ללא ספק, ולדימיר היה בהלם, הוא לא ידע אם לבכות או לצחוק.
פתאום, אחרי 17 שנים הוא מגלה שיש לו עוד בן, אח של לנה, היהלום שלו, ושדבר חשוב נוסף קרה, אולגה לא מתה אחרי הלידה, אלא שכל מה שקרה הייתה טעות נוראית. אבל עכשיו, 17 שנים אחרי, איך אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, ולהחזיר לחיים אהבה נושנה, שכנראה מעולם לא מתה, וילד שגדל ללא אבא כל חייו?
בשלב הזה, לנה הגיעה אליי. אביה הנסער העביר לה את הטיפול בנושא, העניק לה כרטיס אשראי פתוח וביקש שהיא תדאג לגלות את האמת, ושלא תספר לסבתא דבר על ממצאיה ועל החקירות.
בחזרה לאוקראינה...
באוקראינה, הגילויים המרעישים התקבלו באופן שונה מזה שהתקבלו בישראל. אם אצל ולדימיר הגילויים עוררו תהיות ודאגה לעתיד, אצל אולגה ניצתו מחדש הכעס והעלבון שבעלה עזב אותה בבי"ח, כשהיא נתונה בתרדמת, ובתינוקיה מחכה תינוק נוסף. היא לא חשבה שיכולים להיות לו הסברים מתקבלים על הדעת כדי להסביר את היעלמותו מהשטח ברגעים קריטיים של חייה. היא הייתה נסערת, כעוסה וירתה לכל כיוון. אפילו הוריה, שתמיד הקשיבה להם וכיבדה אותם, לא הצליחו להרגיע אותה.
אל הכעס והעלבון התלווה רגש נוסף, של כאב. הידיעה שהייתה לב בת נוספת שגדלה ללא אמה אמיתית, הכאיבה לה מאד והגבירה עוד יותר את כעסה על ולדימיר. ולדימיר גזל ממנה את גידול של בתה, בת שהיא לא ידעה על קיומה.
לאחר שנרגעה מעט, היא דרשה מארקדי שינתק כל קשר עם אביו ואחותו, עד שהיא, אולגה, תחליט מה לעשות עם המידע החדש. ארקדי, שמאד רצה להכיר את אביו ואת אחותו, לא ממש הבין מדוע אמו עושה עניין מהגילויים האחרונים, אך ידע היטב, כשאולגה במצב כזה, עדיף לתת לה להירגע.
"אתה מבין, באתי אלייך, כי אני רוצה שאתה תגלה, למה אבי עזב את אימי בבי"ח, ואיך זה, שהוא לא ידע שהיא בחיים ושיש לו עוד תינוק. אבי אדם אחראי, הוא אבא מסור לכל ילדיו. כאחד הבנים שלו חולה, הוא עוזב את הכל, והולך עם גרושתו לרופאים או שלוקח חופש מהעבודה כדי להיות איתם כשגרושתו לא יכולה להחסיר מהעבודה.
כשהייתי קטנה, הוא היה חוזר מהעבודה, עייף מהעבודה בנגרייה, אבל לא היה מוותר על הסיפור לפני השינה. גם היום, הוא קורא לי "היהלום שלי". אני לא יכולה לקבל את זה שהוא עזב את אימי ואת אחי בבי"ח, בלי שום סיבה. אמנון רודס, בתור מנהל משרד חקירות מפורסם ובעל מוניטין כמו שלך, אני בטוחה שלא תהיה לך בעיה לגלות מה קרה ביום שנולדנו, אני ואחי."
הסברתי ללנה שלא קל לחקור מקרה שקרה לפני 17 שנה בארץ זרה. בלי שפה ובלי להכיר את המקומות. היא הבטיחה לי שמכר וותיק של אביה שחזר לגור באוקראינה יהיה מוכן לעזור לי כשאגיע לשם.
בדרך לקייב
עליי להודות שלא קל להיכנס לראש של אנשים שאיני דובר את שפתם, לנסות לפענח רמזים או להתגבר על המכשול שאיני יכול לקרוא מסמכים שנכתבו בשפה שאיני מכיר. לכן, כשפגשתי את מיכאיל גודייב בהגיעי לקייב, הייתי שמח שאדם מקומי יוכל לסייע לי במקומות שאיני מתמצא בהם, ושבעזרתו אוכל להגיע למקומות הנכונים ולפגוש את האנשים שיוכלו להוביל אותי לפתרון התעלומה.
לאחר כמה מילות נימוס עם מיכאיל גודייב, שהעברית בפיו הייתה טובה מאד, הגעתי לחדר במלון שהוזמן עבורי ולאחר ארוחה קלה בבית קפה במרכז קייב, החלטתי שאין טעם להתעכב עוד ומיד לנוסע ליעד הראשון של הנסיעה שלי, בי"ח הממשלתי היכן שנולדו התאומים. הייתה לי תחושה, ששם אמצא את כל התשובות לנסיבות שגרמו לפרידה של הזוג בוקשטיין.
בבי"ח הממשלתי הגדול והמשופץ, המתינה לנו פגישה עם רופאה במחלקת היולדות של בית החולים. מיכאיל הכיר אותה היטב, היא זאת שטיפלה בחמשת ילדיו כשאלה הגיחו לעולם באותו בית חולים. היא הייתה בשנות החמישים לחייה, אישה נאה ונעימה, והאנגלית בפיה הייתה טובה.
היא סיפרה שהתחילה לעבוד בבית החולים לפני כ-16 שנה, זמן קצר לאחר לידת התאומים. הדברים שהיא סיפרה בהמשך הדהימו אותנו, אך יותר מהכל, נתנו לנו כיוון להמשך החקירה.
היא סיפרה שהגיעה בעקבות שרשרת של אסונות בחדרי הניתוחים במחלקת יולדות בית החולים. בשנה שקדמה להגעתה, נפטרו כחמש אמהות עקב ניתוחים קיסריים כושלים או סיבוכים לאחר לידה טבעית. לאחר חקירה מעמיקה במחלקת יולדות, התברר שאחד הרופאים, היה אלכוהוליסט ולא פעם טיפל ביולדות כשהוא בגילופין. המקרה האחרון שהוביל לפיטוריו, היה קשור לאם צעירה שילדה, הייתה במצב של תרדמת במשך מספר ימים, וכשהתעוררה התברר שלאחר הניתוח לא תוכל להביא עוד ילדים.
שאלתי את הרופאה מה קרה לרופא ולשתי האחיות. היה לי ברור שהמקרה שהיא סיפרה עליו, היה המקרה של אולגה וולדימיר בוקשטיין, ושאנחנו בדרך להגיע אל האמת. היא ענתה שהרופא נאלץ להיכנס למוסד לגמילה מאלכוהול ולאחר מכן עזב את אוקראינה. האחות ששיתפה איתו פעולה, פוטרה ועקבותיה נעלמו. הייתה לי הרגשה שזה לא הכל סיפור. שלא ייתכן שרק שני אנשים ידעו מה קרה במחלקה באותו היום.
החלטתי ללכת לפי תחושות הבטן שלי, ושאלתי אותה האם נשארו אנשי צוות מאותה התקופה. היא סיפרה שחלק גדול פרשו אך ישנם מספר רופאים ואחיות שעדיין פעילים בבית החולים. היא ציינה שהאחות הראשית של מחלקת יולדות התחילה לעבוד במחלקה בדיוק באותה התקופה.
שאלתי אותה אם היא יכולה לארגן לנו פגישה עם האחות הראשית, והיא הבטיחה שתחזור אלינו עם תשובה, אך זה לא יקרה היום. הודיתי לה על עזרתה וביקשתי שתחזור אלינו בהקדם. את השעות הקרובות ביליתי עם מיכאיל בביקור באתרים היסטוריים ותיירותיים של בירת אוקראינה. בשעות הערב המוקדמות הגיעה השיחה שהייתה אמורה להשליך אור על פרשת התאומים.
ד"ר ילנה הודיעה לנו שנגיע בשעה 10:00 בבוקר למח' יולדות בבי"ח שם תפגוש אותנו, נטלי אורלנקו, האחות הראשית. למחרת הגענו בשעה הנקובה, מיכאיל כולו חיוכים ובמצב רוח טוב. אני לעומתו, הייתי מתוח ודרוך לקראת הפגישה הגורלית.
אישה בלונדינית, גבוהה ונאה, לבושה במדי אחות צחורים כשלג, המתינה לנו בכניסה למח' יולדות. היא דיברה אנגלית מצוינת, דבר שמאד שימח אותי. לאחר דברי הפתיחה המנומסים הגיע הזמן לשאלות הקשות.
שאלתי אותה באיזו שנה היא התחילה לעבוד במח' יולדות, האם היא הכירה את הרופא שפוטר ואם היא זוכרת את המקרה של התאומים של אולגה וולדימיר בוקשטיין. החיוך הקל שהיה על פניה נעלם, ואת האודם הטבעי שכיסה את לחייה, החליף חיוורון שלא ניתן היה לטעות לגבי מקורו.
"למה אתה שואל?" "כי יש לי הרגשה שיותר משני אנשים ידעו על המקרה ואני חושבת שאת אולי יודעת פרטים נוספים שאף אחד לא שמע עליהם עד עולם."
"מי מתעניין במקרה?" היא שאלה בקצרה. אם בתחילת השיחה עוד היו לי מעט ספקות לגבי האפשרות שנטלי אורלנקו תוכל לספק לי מידע על תאומי בוקשטיין, עכשיו לא היה לי ספק שהיא יודעת הרבה מאד ועד היום היא שמרה לעצמה את המידע. "שני התאומים שנולדו והוריהם שלא נפגשו מאז שהאם הגיעה לכאן לקראת הלידה."
"חשבתי שיום יגיע ואצטרך לתת דין וחשבון על המקרה הנוראי שקרה לפני 17 שנים. כן אני יודעת מה קרה, אבל לא יכולתי למנוע את השתלשלות העניינים. הייתי צעירה מאד וחדשה במחלקה. נבהלתי מהמהירות שבה הדברים קרו, וקיבלתי כמה החלטות שגויות שאני מצטערת עליהן עד היום." ביקשתי ממנה שתספר לנו את כל מה שהיא יודעת. הבטחתי לה שמטרת ביקורי היא אך ורק לגלות מה קרה ולא לחפש אשמים או להתחיל בהליכים משפטיים.
היא גוללה בפני את פרטי המקרה שקרה ב-15.2.1996. זה היה יום רגיל במח' היולדות. בחוץ מזג האוויר היה מושלג והתנועה הייתה כבדה. עם זאת, תינוקות צריכים להגיע לעולם בכל מזג אוויר, ובמחלקת היולדות העבודה הייתה בעיצומה. נשים בשלבים שונים של סוף החודש התשיעי הגיעו למחלקה, המיילדות טיפלו במקרים הרגילים, ושני הכירורגים שהיו במשמרת, טיפלו במקרים הקשים שדרשו התערבות כירורגית.
בשעות הצהריים המאוחרות הגיע זוג צעיר, כבני 19 שניהם. הם נראו מותשים וקפואים. הצעירה הייתה בחודש התשיעי עם צירים מתקדמים. המיילדות שבדקו אותה המליצו להכניס אותה מיידית לחדר ניתוח לביצוע ניתוח קיסרי. שני הרופאים שהיו במשמרת היו עסוקים. רופא אחד היה בניתוח והרופא השני שעמד לסיים את המשמרת כבר הספיק להחליף בגדים ולשתות כמה כוסיות וודקה כדי להתחמם לקראת היציאה לשלג.
כשפנו אליו שייכנס לחדר הניתוחים כדי לנתח את אולגה, הוא סירב, וביקש שמחליפו יבצע את הניתוח. אך השלג הכבד שירד בחוץ, מנע את הגעתם של אנשי צוות רעננים, ולאחר כחצי שעה של המתנה לרופא המחליף, ד"ר ניקולאי טימושנקו נכנס לחדר הניתוח, לביצוע ניתוח קיסרי שעמד לשנות את הגורל של מספר אנשים, כולל את גורלו.
הרבה גורמים הביאו לתוצאות המצערות של הניתוח. הרופא המנתח ששתה כמה כוסיות מיותרות, שתי הפסקות חשמל קצרות שאירעו במהלך הניתוח, מצבה הפיזי הירוד של המנותחת וחוסר ניסיונה של אחת האחיות שסייעה לרופא המנתח ולאחות הנוספת שהייתה צריכה לטפל בילודים. חלק ניכר מצוות בי"ח הספיק לעזוב לפני שהגיעו המחליפים, וכך מצאה את עצמה מח' היולדות עם צוות מצומצם, דבר שסיכן את שלומם של היולדות ושל הילודים.
בשלב מתקדם של הניתוח אולגה נכנסה למצוקה נשימתית, האחות הבכירה ביקשה מנטלי להוציא את אחת התינוקות שכבר הספיקו לעבור שקילה וניקוי למחלקה. נטלי המבולבלת והלחוצה יצאה במהירות מחדר הניתוחים ומולה ניצב ולדימיר, חיוור ולחוץ.
אי אפשר היה לטעות בזהותו של האב, הוא ניגש אליה ושאל אותה אם זאת בתו, היא ענתה שכן, והוא באופן אינסטינקטיבי ניגש לעגלה. נטלי שרצתה לחזור כמה שיותר מהר לחדר הניתוח ביקשה מולדימיר לקחת את התינוקת לתינוקיה וחזרה לחדר הניתוח. בינתיים מצבה של אולגה החמיר, הרופא המנתח ביקש שיזמנו מיידית קרדיולוג לחדר הניתוח וכשנטלי שאלה מה קורה עם האם הצעירה, הוא סימן לה עם הראש שהיא לא תחזיק מעמד.
היא ראתה כיצד הקווים במוניטור מתיישרים וריחמה על האב הצעיר שמחכה בחוץ ואפילו לא יודע שיש לו עוד תינוק שעומד בכל רגע להגיע לתינוקיה. השעות עברו, ולדימיר חסר האונים התקשר לאימו וביקש את עזרתה. אנה, שהייתה אלמנה וידעה שלולדימיר ואולגה מצפים לתינוק, חיכתה לרגע הזה. מבלי שהם ידעו על כך, היא הכינה את ביתה לקראת הגעתו של התינוק/ת. היא מיד התייצבה בבי"ח, ועזבו את המקום.
הפסקת החשמל שקרתה מיד אחרי יציאתם, מחקה מידע חיוני ממחשבי המחלקה. כמו, הרשומה של בתה של אולגה וולדימיר בוקשטיין. בשום מקום לא נותרה הרשומה של אולגה, רק במסמכים שהיו בידיהם של ולדימיר ואנה ולכן, רק שלושה אנשים ידעו שלזוג בוקשטיין נולדו שני ילדים.
האחות הבכירה, הרופא המנתח השיכור, ונטלי אורלנקו. למחרת היום, שלג כבד ירד, ובצד השני של הקו, אחות שלא הבינה את השם שבו נקב ולדימיר בוקשטיין, מסרה שאשתו אולגה נפטרה במהלך הלילה.
ולדימיר השבור סגר את הטלפון בלי לשאול יותר מדי שאלות. הוא לא ידע, שהאחות שענתה לו בטלפון שמעה את השם אולגה בינשטיין, שאכן נפטרה במהלך הלילה לאחר שניתוח קיסרי שעברה לפני שבוע גרם לסיבוכים ולמותה.
כי אולגה בוקשטיין באותם הרגעים עדיין הייתה מחוברת למכונה הנשמה, במצב קשה אך יציב. ולדימיר מעולם לא שב לבי"ח לבדוק מה באמת קרה עם אשתו. במקום זאת, אנה דאגה להשיג לשלושתם אשרות עלייה לישראל, וכעבור שלושה חודשים, ולדימיר, לנה הקטנה ואנה עלו לארץ.
בינתיים בבי"ח, אולגה חזרה להכרה כעבור יומיים. מצבה הפיזי היה ירוד ביותר. סיפרו לה שהיא הייתה בסכנת חיים לאחר הלידה של בנה. אף אחד לא ידע שהייתה עוד תינוקת שנלקחה מבי"ח ע"י אביה ושלא נרשם עליה שום רישום. הוריה של אולגה תמכו בבתה לאורך כל הדרך. הם אפשרו לאולגה לחזור לחדר הנעורים שלה. אחרי כמה שנים הם עברו לדירה גדולה יותר, גם בזכות המשכורות הנאות שאולגה הרוויחה מעבודתה וכך עברו הימים עד שארקדי זרק את הפצצה שעמדה לערער את היסודות של חייה.
אחרי הגילויים שהגיעו לידיי, שוחחתי עם לנה ואביה בסקייפ. ולדימיר היה המום מכל מה שנודע לו. הוא מירר בבכי בזמן השיחה כמו ילד קטן. אך לנה, קיבלה את הדברים אחרת. כנראה שהיא הייתה דומה לאימא שלה, הכעס היה הרגש הראשון שעלה והרצון לפגוש את אמה הביולוגית ואת אחיה התאום. "אני עכשיו מזמינה כרטיס טיסה לאוקראינה. אני באה לפגוש את אמה שלי ואת אחי.
תחכה לי שם."
וכך זה היה. כעבור יומיים לנה נחתה על אדמת אוקראינה 17 שנים אחרי שעזבה אותה. אני ומיכאיל חיכינו לה בשדה. משם ישר נסענו לביתה של אולגה. ארקדי היה היחיד שידע על הגעתה של לנה ושאנחנו בדרך אליהם.
כפי שאפשר לנחש, המפגש בין בני המשפחה, היה עוצמתי מבחינת רגשות. ארקדי הוא זה שפתח את הדלת, ואחרי מספר שניות של בדיקה הדדית החיבוקים והנשיקות בין האחרים זרמו כמו מים בנהר. ארקדי היה גבוה כמעט בראש מלנה, אך חוץ מזה, הם היו דומים מבחינת צבעים ומבנה גוף. מופתעת מהרעשים שהיא שמעה מכיוון דלת הכניסה, אולגה, לבושה בטי-שירט וג'ינס בלויים, נראתה צעירה מ-36 שנותיה.
מבטה המופתע עבר מאחד לשני, היא קלטה אותי ואת מיכאיל עומדים ליד הדלת ואת שני ילדיה מחובקים בתוך סלון הבית. גם היו בה כעסים כלפי בעלה או גורמים אחרים בסיפור, אין ספק שעבור אולגה הפגישה עם לנה הייתה פגישה עוצמתית ורווית רגשות. אחרי כמה שניות שהן עמדו ובדקו אחת את השנייה, שתי הנשים מיהרו אחת לזרועות השנייה והתחבקו ארוכות. 17 שנים של פרידה, של אי ידיעה וחלל עצום נסגרו בבת אחת, בחיבוק אחד.
אחרי האיחוד המרגש, מיכאיל ולנה סיפרו לארקדי ולאולגה מה אירע באותו היום.
ההבעות על פניה של אולגה התחלפו תכופות. פעם כעס, פעם כאב, שוב כעס וחוסר אונים. "מסכן ולדימיר, מסכן שלי, היא חשב שאני מתה וגם לא ידע שיש לו עוד בן. ואני כל השנים כעסתי עליו וקיללתי אותו." אין ספק, שמי שהרוויח יותר מכל אחד אחר בסיפור הזה, היה ולדימיר. אחות הראשית בבי"ח טיהרה אותו בעיני אשתו.
המשך הערב, ארקדי התחבר לסקייפ של ולדימיר, ואחרי 17 שנים, הזוג בוקשטיין שוחח לראשונה. הם ביקשו שנעזוב את החדר, ושוחחו ביחידות. בתום השיחה, אולגה סיפרה שולדימיר יגיע בעוד כמה ימים לביקור. הוא ביקש שלנה תחכה לו.
אני ומיכאיל נסענו למלון שלי, ולנה נשארה בבית אמה. סוכם שאחזור לארץ על הטיסה הראשונה שנוסעת לנתב"ג לאחר שמילאתי את תפקידי. נפרדתי ממיכאיל והודיתי לו ארוכות על העזרה והתמיכה שהוא העניק לנושא במשך אותם הימים.
לפני מספר חודשים נודע לי, שאולגה, ארקדי והוריה עשו עלייה והתיישבו בחיפה. אולגה וארקדי עברו לגור עם ולדימיר ולנה. הוריה של אולגה גרים בשכירות מטעם הסוכנות בקריות עד שייצא להם מקום קרוב יותר לאולגה.
התאומים עומדים להתגייס בעוד מספר חודשים, שניהם ליחידות המחשב הנבחרות של צה"ל.
אמנון רודס –חקירות. נשר
טלפונים:048202817 נייד 0525922245
