גל הפריצות המתוזמן היטב של מכון הספורט
גל הפריצות המתוזמן היטב של מכון הספורט
חברי הטוב, אייל ק (שם בדוי) מנהל כבר למעלה מעשר שנים מכון כושר מצליח באזור הקריות. המכון פועל מ-06:00 בבוקר עד 10:00 עשר בלילה מדי יום, פרט לימי שישי ושבת, כשהוא נסגר בשש בערב. בגלל איכות המכשירים, חדרי הכושר המרווחים והמדריכים המעולים, המכון תמיד מלא באנשים, שרובם מנויים במקום. עם זאת, בתקופה האחרונה, המכון החל לסבול ממכת פריצות, גם במכון עצמו, וגם של מכוניות שחונות בחניון התת קרקעי השייך למכון.
קודם כל, אציג את עצמי. שמי אמנון רודס, מנהל "משרד חקירות אמנון רודס". במסגרת עבודות החקירה המתבצעות במשרדי, אנחנו חוקרים מקרים של גניבות במפעלים ובבית, בגידות בין בני זוג, אלימות של עובדי זרים כלפי קשישים, מטפלות בילדים קטנים, חיפוש קרובים בחו"ל ובארץ ועוד.
נחזור עכשיו לסיפורנו. ביום בהיר וחמים בחודש אפריל השנה, נכנס אליי למשרד, מודאג וחיוור, חברי אייל. הוא סיפר לי על גל הפריצות במכון, ושהוא מרגיש חסר אונים מול התלונות החוזרות ונשנות של המנויים. כמעט ואין יום, שאחד המנויים מגיע אליו ומתלונן שארנק נעלם מתיקו, כולל מפתחות הרכב. וכמובן, כשמפתחות הרכב נעלמים, גם הרכב נעלם. המשטרה הוזמנה מספר פעמים, אך הדבר שמפחיד את אייל באמת, הוא הפרסום השלילי שגל הפריצות מסב למכון.
לאחרונה הוא התקין מצלמות אבטחה במכון, במספר מוקדים, כולל האזור של תאי האחסון של המנויים. אך דבר לא התגלה מסרטי המעקב. עם זאת, המקרים של גניבות מהתאים פחת באופן ניכר, מה שלא ניתן להגיד על המכוניות שנפרצו או נגנבו מהחניות התת קרקעי. סיכמתי עם אייל, שאגיע למכון למחרת, כדי להתחיל בחקירת המקרה.
למחרת בבוקר, בדיוק בשעה 06:00, התייצבתי במכון הכושר המפואר והמצויד היטב של אייל. לא הייתי היחיד שהגיע לשם בשעה כה מוקדמת. מספר מתאמנים קבועים, וחרוצים, החנו את מכוניותיהם בחניון התת קרקעי של המכון, והתפזרו בין חדרי הכושר השונים. קודם לכן, הם הפקידו את תיקיהם בתאים המיוחדים, נעלו את התאים ולקחו עימם את המפתחות איתם.
אני התיישבתי בחדר הבקרה, היכן שהותקנו מצלמות האבטחה, והתחלתי לעקוב אחרי תנועת המסכים. חוץ ממני ומספר מדריכים שחיכו למתאמנים, היו שני אנשי תחזוקה שדאגו לפעילות השוטפת של המכשירים ולתחזוקה של המקום. לא נרשמה שום פעילות מיוחדת על מסכי המצלמות. באותו הזמן שישבתי בחדר הבקרה, בדקתי את רשימות העובדים הקבועים ושל הספקים שמגיעים מדי פעם למכון.
ניסיתי להבין למי הייתה גישה חופשית לתאי המנויים, ולמי הייתה גישה לתאים או בכלל, מי היה רשאי מעובדי המקום, להסתובב ליד תאי המנויים. אף אחד לא ידע, חוץ מאייל, שאני נמצא בחדר הבקרה. התנהלתי בזהירות רבה כדי שאף אחד לא יחשוף את נוכחותי במכון הכושר.
בשעה 07:00 בבוקר, הייתה הפסקת חשמל קצרה, והמסכים בחדר הבקרה כבו למספר שניות. שקלתי לצאת מהחדר כדי לבדוק מה קורה, אבל וויתרתי, כי לא רציתי שמישהו מהעובדים או המנויים, יבחין בי. אחרי כמה דקות, אפילו לא חמש דקות, החשמל חזר וגם הפעילות של מצלמות האבטחה. התמונות שעל המסכים החלו לרצד שוב, ולא ניתן היה להבחין בשום פעילות חריגה.
עם זאת, התברר, שכן התרחשה פעילות חריגה, והיא קרתה באותם הרגעים של הפסקת החשמל. כשעה אחרי ההפסקה, אחד המנויים שסיים את אימון הבוקר, גילה שמפתחות הרכב שהשאיר בתיקו שאחסן בתא האימון נעלמו, למרות שאת הארנק שלו, לא לקחו. בארנק היה סה"כ שטר של 50 ₪, ללא כרטיסי אשראי. הגנב הסתפק במפתחות של מכונית האאודי היוקרתית, שכנראה כבר עשתה את דרכה ליעד בלתי ידוע.
המשטרה הגיעה כעבור חצי שעה מהרגע שנקראה, לקחה עדויות וראיות, ונציגיה הבטיחו לאייל, שבינתיים הגיע למקום, שהיא תנסה לפענח את מקרה הפריצה הנוכחי בהקדם, מקרה חדש שהצטרף למקרים הקודמים. סיפרתי לאייל, על הפסקת החשמל. שאלתי אותו מי אנשי התחזוקה בעלי הגישה למכון. הוא השיב, ששני אנשי התחזוקה, שעובדים כבר מספר שנים במכון, הם היחידים שיש להם גישה למערכות החשמל, הגז והמים, שתמיד נעולות בכל שעות היום.
הייתה לי הרגשה, שאף אחד מהעובדים הוותיקים אינו מעורב במקרי הגניבות. זה היה שקוף מדי. הייתי בטוח שיש גורם שלישי שעוקב אחרי הפעילות של אנשי התחזוקה ומחכה להזדמנות בכל פעם שזאת מתאפשרת, לבצע את הפריצות. הזמנתי את שני העובדים לחקירה קצרה. הייתה לי תחושה שאקבל מידע חשוב, לפחות מאחד העובדים.
ניסים, אחד העובדים הוא האחראי על תחזוקת המקום. גבוה ובעל מבנה רחב, בשנות ה-40 לחייו, היה הראשון שזומן לשיחה בלשכתו של אייל. הוא ענה על כל השאלות שלי, ונשמע מאד מודאג מהמצב. הוא הבין, שמטבע הדברים, הוא נחשב לחשוד העיקרי במקרי הפריצה.
לא הצלחתי לקבל ממנו שום מידע שיקדם אותי בחקירה, וכעבור רבע שעה של שיחה, שלחתי אותו לדרכו. אלי, העובד השני, גבר בשנות ה-60 לחייו, נכנס למשרד בצעדים איטיים ומהוססים. רוב הזמן הוא היה מפוזר בדבריו, לפעמים לא קשוב, או מבולבל. הוא גם התעסק כל הזמן בכיסים שלו, ונגע בהם ללא הפסקה.
תחושה אינטואיטיבית לחשה לי, שהוא זה שיוביל אותי לכיוון שחיפשתי. אחרי רבע שעה של שאלות לגבי תפקודו בעבודה, הוא נשבר וסיפר לי פרט, שהוא הסתיר משותפו בתפקיד ומאייל, בעל המקום. לפני כחודש, הוא איבד את המפתחות של המכון. למעשה, הוא לא ממש איבד אותם, אלא חיפש אותם במשך יומיים. הוא הודה, שהוא חולה בסכרת, ושבזמן האחרון, הוא לא לקח את התרופות בזמן, וכתוצאה מכך, היה קצת מבולבל ולא ממוקד.
זאת הסיבה שבגללה הוא לא סיפר שהוא אינו מצליח למצוא את המפתחות של המכון. הוא היה בטוח שהשאיר את המפתחות בבית או במקום אחר, ושהוא ימצא אותם במהרה וששום נזק לא ייגרם מכך. מי שהיה אחראי על פתיחת המכון והפעלת המערכות היה ניסים, ואלי, שימש רק כגיבוי במידה שניסים לא הגיע לעבודה או היה עסוק במטלות אחרות. ואכן, אחרי יומיים של חיפושים, אלי מצא את המפתחות בתא האישי שלו במכון. הוא היה כל כך מאושר שהוא מצא אותם, שהוא העדיף לא לדווח בכלל על המקרה, לא לניסים, ולא לאייל.
לא היה קשה להסיק, שמי שאחראי על גל הפריצות, הוא זה שהעלים את המפתחות של אלי ולאחר מכן החזיר לו אותם, כדי לחבל בחקירת המקרה. התלבטתי האם לספר לאייל על המקרה, או לשמור אצלי את המידע. לא רציתי לפגוע באלי, כי ידעתי, שזה מקרה חמור, שעלול לעלות במקום העבודה. אך מצד שני, יותר מדי אנשים ניזוקו מגל הפריצות, כולל אייל. לבסוף, החלטתי להשאיר את המידע אצלי בינתיים, עד שאגלה מי אחראי לגל הגניבות.
לא היה לי ספק, שמי שמחזיק במפתחות המשוכפלים מגיע מדי יום למקום, וייתכן שזה אחד מעובדי המקום האחרים, שאינם קשורים למכון עצמו. ביקשתי מאייל להתקין גנראטור במכון, ולחבר את מצלמות האבטחה אליו. הגיעה הזמן לחשוף את זהות הפורצים. כעבור יומיים, ביום ראשון בבוקר, הגיעה ההזדמנות שחיכיתי לה.
בשעה 07:00 בבוקר, הייתה נפילת חשמל, כמו בפעם הקודמת, אלא שהפעם, המסכים בחדר הבקרה המשיכו לעבוד והם חשפו בפניי את האחראים לגל הפריצות. באחת המצלמות ניתן היה לראות בבירור גבר ניגש במהירות למספר תאים, פותח כמה מהם, מוציא ארנקים ומפתחות של רכב, וכעבור שתי דקות, סוגר את התאים ועוזב את המקום. כמה שניות אחרי שהוא עזב את המקום, החשמל חזר לפעול.
כשהאור חזר, נכנסתי לסרטי ההקלטה, ועשיתי תקריב לתמונות שרצו על המסך. האיש היה לבוש בסרבל של המכון, כמו אנשי התחזוקה, אך הוא לא היה אף אחד מהם. עם זאת, הצלחתי לזהות אותו די בקלות. זאת הייתה פעם האחרונה שהוא פרץ לתאי המנויים. צלצלתי למשטרה שתשלח כמה ניידות למכון ושתעמיד כוחות במספר מוקדים. כמה דקות אחרי שיחתי, קיבלתי הודעה בנייד, ששתי ניידות משטרה, הועמדו בהיכון, לא הרחק מהמכון, ושמספר שוטרים, לבושים אזרחית, מחכים בחוץ.
גם אני יצאתי לכניסה של המכון וחיכיתי להתפתחויות. ביציאה למכון, חיכו שלושה שוטרים למכוניות שהחלו לצאת. הם עצרו את המכונית הראשונה, וביקשו מהנהג להציג רישיונות. לפי שפת הגוף, ניתן היה להבחין בהפתעתו של הנהג. כמובן שלא היו לו רישיונות, לא אישיים ולא של הרכב. השוטרים ביקשו מהנהג לצאת מהרכב, וכשזה יצא וניסה לברוח, הם עצרו אותו.
הנהג שישב במכונית השנייה שחיכתה לצאת מהחניון, ניסה לעשות רוורס, אך כשלא הצליח, הוא ניסה להימלט. אך לא הספיק להתרחק, כי הוא נתקל ברגל שלי, ועף אל הבטון המאוספלט של החניון. שני שוטרים נוספים הגיעו ועצרו אותו עוד לפני שהספיק לקום.
צלצלתי לאייל, וסיפרתי לו, שלפני מספר שניות המשטרה עצרה מספר חשודים בגל הפריצות של המכון. חזרתי למשרד שלי וחיכיתי לשמוע מאייל, מה העלתה החקירה של השוטרים. ואכן, כבר באותו היום בערב, אייל צלצל אליי, והוא היה נשמע הרבה יותר רגוע מהפעם האחרונה ששוחחנו.
הוא סיפר לי, ששני האנשים שנעצרו, היו שכירים במזנון שפעל במכון. הם התחילו לעבוד במזנון לפני כחודשיים אך חשבו שיש דרכים יותר קלות להרוויח כסף, כמו לגנוב מתאי המנויים, כסף ומכוניות.
כחלק מהתוכנית שלהם, הם התיידדו עם אלי, שהגיע כמה פעמים ביום למזנון וחיפש לנשנש ממתקים בגלל המצב הלא מאוזן של מחלת הסכרת . הם ידעו שהוא סובל מסכרת, ושמידי פעם יש לו נפילות סוכר ושבאותם הרגעים, הוא מחפש לאכול דברי מתיקה. הם דאגו להביא לו עוגות ושתייה מהמזנון, ובאחת הפעמים, כשהוא היה קצת מבולבל, הם גנבו את המפתחות של המכון, שכללו את המפתחות של תאי המנויים. הם החליטו להחזיר לו את צרור המפתחות, כי הם ידעו שהוא לא ידווח על היעלמות שלהם, במידה שהוא "ימצא" אותם אחרי כמה ימים של חיפושים.
שיטת העבודה שלהם הייתה פשוטה מאד. הם היו עוקבים אחרי המנויים שהיו מגיעים מדי יום למכון. אחד מהם היה עוקב אחרי המנויים שהיו מגיעים עם כלי הרכב, משייך מספר רכב למנוי, והשני, היה פורץ לתאים, אחרי שהייתה מתרחשת "הפסקת חשמל" קצרה שהגנבים יזמו אותה בעצמם. בעזרת צרור המפתחות של אלי, הייתה להם גישה למערכות השונות, כולל שליטה על מערכת החשמל.
הפסקת החשמל נועדה, לפגוע בפעילות של מצלמות האבטחה, ליצור בלבול בקרב המנויים והמדריכים, ולהקנות זמן יקר לפורץ שניגש במהירות לתאים, הוציא מהתיקים את הפריטים שעניינו אותו ולאחר מכן, החזיר את החשמל לתקנו.
מנויים שבחרו לא להפקיד את תיקיהם בתאי האחסון, השאירו אותם במכוניות. השותף השני, עקב אחרי מנויים שהשאירו את תיקיהם במכוניות, פרץ לתאי המטען, גנב את התיקים והשאיר אחריו, הרבה לכלוך, אבל נזהר לא להשאיר טביעת אצבעות או רמזים לזהות הגנבים. מצלמות האבטחה בחניון, לא כיסו את כל החניון, רק את פתחי הכניסה והיציאה.
שאלתי את אייל, אם הוא החליט מה הוא עושה עם אלי, שלא באשמתו, היה שותף לגל הפריצות. אייל סיפר, שבהתחלה הוא כעס על אלי, שלא סיפר לו על גניבות המפתחות, אך מכיוון שהוא הכיר אותו כבר הרבה שנים, הוא ידע שהוא הסתיר את האמת, בתום לב. טוב ליבו של אייל מנע ממנו לפגוע בעובד הוותיק והמסור. עם זאת, הוא דרש ממנו, להגיע לעבודה מאוזן מבחינת מחלתו, ושבכל פעם שהוא ירגיש רעב, עליו לעשות הפסקה ולקחת מהמזנון באופן חופשי, שתייה חמה, כריכים וכדומה.
הערכתי מאד את נדיבותו של אייל, שעכשיו שגל הפריצות היה מאחוריו, יכול היה להרשות לעצמו להירגע ולהמשך לנהל את עסקיו ללא חשש מפגיעה במוניטין של המכון.
אמנון רודס –חקירות.
משרד:048202817 נייד:0525922245
מייל:[email protected]
חברי הטוב, אייל ק (שם בדוי) מנהל כבר למעלה מעשר שנים מכון כושר מצליח באזור הקריות. המכון פועל מ-06:00 בבוקר עד 10:00 עשר בלילה מדי יום, פרט לימי שישי ושבת, כשהוא נסגר בשש בערב. בגלל איכות המכשירים, חדרי הכושר המרווחים והמדריכים המעולים, המכון תמיד מלא באנשים, שרובם מנויים במקום. עם זאת, בתקופה האחרונה, המכון החל לסבול ממכת פריצות, גם במכון עצמו, וגם של מכוניות שחונות בחניון התת קרקעי השייך למכון.
קודם כל, אציג את עצמי. שמי אמנון רודס, מנהל "משרד חקירות אמנון רודס". במסגרת עבודות החקירה המתבצעות במשרדי, אנחנו חוקרים מקרים של גניבות במפעלים ובבית, בגידות בין בני זוג, אלימות של עובדי זרים כלפי קשישים, מטפלות בילדים קטנים, חיפוש קרובים בחו"ל ובארץ ועוד.
נחזור עכשיו לסיפורנו. ביום בהיר וחמים בחודש אפריל השנה, נכנס אליי למשרד, מודאג וחיוור, חברי אייל. הוא סיפר לי על גל הפריצות במכון, ושהוא מרגיש חסר אונים מול התלונות החוזרות ונשנות של המנויים. כמעט ואין יום, שאחד המנויים מגיע אליו ומתלונן שארנק נעלם מתיקו, כולל מפתחות הרכב. וכמובן, כשמפתחות הרכב נעלמים, גם הרכב נעלם. המשטרה הוזמנה מספר פעמים, אך הדבר שמפחיד את אייל באמת, הוא הפרסום השלילי שגל הפריצות מסב למכון.
לאחרונה הוא התקין מצלמות אבטחה במכון, במספר מוקדים, כולל האזור של תאי האחסון של המנויים. אך דבר לא התגלה מסרטי המעקב. עם זאת, המקרים של גניבות מהתאים פחת באופן ניכר, מה שלא ניתן להגיד על המכוניות שנפרצו או נגנבו מהחניות התת קרקעי. סיכמתי עם אייל, שאגיע למכון למחרת, כדי להתחיל בחקירת המקרה.
למחרת בבוקר, בדיוק בשעה 06:00, התייצבתי במכון הכושר המפואר והמצויד היטב של אייל. לא הייתי היחיד שהגיע לשם בשעה כה מוקדמת. מספר מתאמנים קבועים, וחרוצים, החנו את מכוניותיהם בחניון התת קרקעי של המכון, והתפזרו בין חדרי הכושר השונים. קודם לכן, הם הפקידו את תיקיהם בתאים המיוחדים, נעלו את התאים ולקחו עימם את המפתחות איתם.
אני התיישבתי בחדר הבקרה, היכן שהותקנו מצלמות האבטחה, והתחלתי לעקוב אחרי תנועת המסכים. חוץ ממני ומספר מדריכים שחיכו למתאמנים, היו שני אנשי תחזוקה שדאגו לפעילות השוטפת של המכשירים ולתחזוקה של המקום. לא נרשמה שום פעילות מיוחדת על מסכי המצלמות. באותו הזמן שישבתי בחדר הבקרה, בדקתי את רשימות העובדים הקבועים ושל הספקים שמגיעים מדי פעם למכון.
ניסיתי להבין למי הייתה גישה חופשית לתאי המנויים, ולמי הייתה גישה לתאים או בכלל, מי היה רשאי מעובדי המקום, להסתובב ליד תאי המנויים. אף אחד לא ידע, חוץ מאייל, שאני נמצא בחדר הבקרה. התנהלתי בזהירות רבה כדי שאף אחד לא יחשוף את נוכחותי במכון הכושר.
בשעה 07:00 בבוקר, הייתה הפסקת חשמל קצרה, והמסכים בחדר הבקרה כבו למספר שניות. שקלתי לצאת מהחדר כדי לבדוק מה קורה, אבל וויתרתי, כי לא רציתי שמישהו מהעובדים או המנויים, יבחין בי. אחרי כמה דקות, אפילו לא חמש דקות, החשמל חזר וגם הפעילות של מצלמות האבטחה. התמונות שעל המסכים החלו לרצד שוב, ולא ניתן היה להבחין בשום פעילות חריגה.
עם זאת, התברר, שכן התרחשה פעילות חריגה, והיא קרתה באותם הרגעים של הפסקת החשמל. כשעה אחרי ההפסקה, אחד המנויים שסיים את אימון הבוקר, גילה שמפתחות הרכב שהשאיר בתיקו שאחסן בתא האימון נעלמו, למרות שאת הארנק שלו, לא לקחו. בארנק היה סה"כ שטר של 50 ₪, ללא כרטיסי אשראי. הגנב הסתפק במפתחות של מכונית האאודי היוקרתית, שכנראה כבר עשתה את דרכה ליעד בלתי ידוע.
המשטרה הגיעה כעבור חצי שעה מהרגע שנקראה, לקחה עדויות וראיות, ונציגיה הבטיחו לאייל, שבינתיים הגיע למקום, שהיא תנסה לפענח את מקרה הפריצה הנוכחי בהקדם, מקרה חדש שהצטרף למקרים הקודמים. סיפרתי לאייל, על הפסקת החשמל. שאלתי אותו מי אנשי התחזוקה בעלי הגישה למכון. הוא השיב, ששני אנשי התחזוקה, שעובדים כבר מספר שנים במכון, הם היחידים שיש להם גישה למערכות החשמל, הגז והמים, שתמיד נעולות בכל שעות היום.
הייתה לי הרגשה, שאף אחד מהעובדים הוותיקים אינו מעורב במקרי הגניבות. זה היה שקוף מדי. הייתי בטוח שיש גורם שלישי שעוקב אחרי הפעילות של אנשי התחזוקה ומחכה להזדמנות בכל פעם שזאת מתאפשרת, לבצע את הפריצות. הזמנתי את שני העובדים לחקירה קצרה. הייתה לי תחושה שאקבל מידע חשוב, לפחות מאחד העובדים.
ניסים, אחד העובדים הוא האחראי על תחזוקת המקום. גבוה ובעל מבנה רחב, בשנות ה-40 לחייו, היה הראשון שזומן לשיחה בלשכתו של אייל. הוא ענה על כל השאלות שלי, ונשמע מאד מודאג מהמצב. הוא הבין, שמטבע הדברים, הוא נחשב לחשוד העיקרי במקרי הפריצה.
לא הצלחתי לקבל ממנו שום מידע שיקדם אותי בחקירה, וכעבור רבע שעה של שיחה, שלחתי אותו לדרכו. אלי, העובד השני, גבר בשנות ה-60 לחייו, נכנס למשרד בצעדים איטיים ומהוססים. רוב הזמן הוא היה מפוזר בדבריו, לפעמים לא קשוב, או מבולבל. הוא גם התעסק כל הזמן בכיסים שלו, ונגע בהם ללא הפסקה.
תחושה אינטואיטיבית לחשה לי, שהוא זה שיוביל אותי לכיוון שחיפשתי. אחרי רבע שעה של שאלות לגבי תפקודו בעבודה, הוא נשבר וסיפר לי פרט, שהוא הסתיר משותפו בתפקיד ומאייל, בעל המקום. לפני כחודש, הוא איבד את המפתחות של המכון. למעשה, הוא לא ממש איבד אותם, אלא חיפש אותם במשך יומיים. הוא הודה, שהוא חולה בסכרת, ושבזמן האחרון, הוא לא לקח את התרופות בזמן, וכתוצאה מכך, היה קצת מבולבל ולא ממוקד.
זאת הסיבה שבגללה הוא לא סיפר שהוא אינו מצליח למצוא את המפתחות של המכון. הוא היה בטוח שהשאיר את המפתחות בבית או במקום אחר, ושהוא ימצא אותם במהרה וששום נזק לא ייגרם מכך. מי שהיה אחראי על פתיחת המכון והפעלת המערכות היה ניסים, ואלי, שימש רק כגיבוי במידה שניסים לא הגיע לעבודה או היה עסוק במטלות אחרות. ואכן, אחרי יומיים של חיפושים, אלי מצא את המפתחות בתא האישי שלו במכון. הוא היה כל כך מאושר שהוא מצא אותם, שהוא העדיף לא לדווח בכלל על המקרה, לא לניסים, ולא לאייל.
לא היה קשה להסיק, שמי שאחראי על גל הפריצות, הוא זה שהעלים את המפתחות של אלי ולאחר מכן החזיר לו אותם, כדי לחבל בחקירת המקרה. התלבטתי האם לספר לאייל על המקרה, או לשמור אצלי את המידע. לא רציתי לפגוע באלי, כי ידעתי, שזה מקרה חמור, שעלול לעלות במקום העבודה. אך מצד שני, יותר מדי אנשים ניזוקו מגל הפריצות, כולל אייל. לבסוף, החלטתי להשאיר את המידע אצלי בינתיים, עד שאגלה מי אחראי לגל הגניבות.
לא היה לי ספק, שמי שמחזיק במפתחות המשוכפלים מגיע מדי יום למקום, וייתכן שזה אחד מעובדי המקום האחרים, שאינם קשורים למכון עצמו. ביקשתי מאייל להתקין גנראטור במכון, ולחבר את מצלמות האבטחה אליו. הגיעה הזמן לחשוף את זהות הפורצים. כעבור יומיים, ביום ראשון בבוקר, הגיעה ההזדמנות שחיכיתי לה.
בשעה 07:00 בבוקר, הייתה נפילת חשמל, כמו בפעם הקודמת, אלא שהפעם, המסכים בחדר הבקרה המשיכו לעבוד והם חשפו בפניי את האחראים לגל הפריצות. באחת המצלמות ניתן היה לראות בבירור גבר ניגש במהירות למספר תאים, פותח כמה מהם, מוציא ארנקים ומפתחות של רכב, וכעבור שתי דקות, סוגר את התאים ועוזב את המקום. כמה שניות אחרי שהוא עזב את המקום, החשמל חזר לפעול.
כשהאור חזר, נכנסתי לסרטי ההקלטה, ועשיתי תקריב לתמונות שרצו על המסך. האיש היה לבוש בסרבל של המכון, כמו אנשי התחזוקה, אך הוא לא היה אף אחד מהם. עם זאת, הצלחתי לזהות אותו די בקלות. זאת הייתה פעם האחרונה שהוא פרץ לתאי המנויים. צלצלתי למשטרה שתשלח כמה ניידות למכון ושתעמיד כוחות במספר מוקדים. כמה דקות אחרי שיחתי, קיבלתי הודעה בנייד, ששתי ניידות משטרה, הועמדו בהיכון, לא הרחק מהמכון, ושמספר שוטרים, לבושים אזרחית, מחכים בחוץ.
גם אני יצאתי לכניסה של המכון וחיכיתי להתפתחויות. ביציאה למכון, חיכו שלושה שוטרים למכוניות שהחלו לצאת. הם עצרו את המכונית הראשונה, וביקשו מהנהג להציג רישיונות. לפי שפת הגוף, ניתן היה להבחין בהפתעתו של הנהג. כמובן שלא היו לו רישיונות, לא אישיים ולא של הרכב. השוטרים ביקשו מהנהג לצאת מהרכב, וכשזה יצא וניסה לברוח, הם עצרו אותו.
הנהג שישב במכונית השנייה שחיכתה לצאת מהחניון, ניסה לעשות רוורס, אך כשלא הצליח, הוא ניסה להימלט. אך לא הספיק להתרחק, כי הוא נתקל ברגל שלי, ועף אל הבטון המאוספלט של החניון. שני שוטרים נוספים הגיעו ועצרו אותו עוד לפני שהספיק לקום.
צלצלתי לאייל, וסיפרתי לו, שלפני מספר שניות המשטרה עצרה מספר חשודים בגל הפריצות של המכון. חזרתי למשרד שלי וחיכיתי לשמוע מאייל, מה העלתה החקירה של השוטרים. ואכן, כבר באותו היום בערב, אייל צלצל אליי, והוא היה נשמע הרבה יותר רגוע מהפעם האחרונה ששוחחנו.
הוא סיפר לי, ששני האנשים שנעצרו, היו שכירים במזנון שפעל במכון. הם התחילו לעבוד במזנון לפני כחודשיים אך חשבו שיש דרכים יותר קלות להרוויח כסף, כמו לגנוב מתאי המנויים, כסף ומכוניות.
כחלק מהתוכנית שלהם, הם התיידדו עם אלי, שהגיע כמה פעמים ביום למזנון וחיפש לנשנש ממתקים בגלל המצב הלא מאוזן של מחלת הסכרת . הם ידעו שהוא סובל מסכרת, ושמידי פעם יש לו נפילות סוכר ושבאותם הרגעים, הוא מחפש לאכול דברי מתיקה. הם דאגו להביא לו עוגות ושתייה מהמזנון, ובאחת הפעמים, כשהוא היה קצת מבולבל, הם גנבו את המפתחות של המכון, שכללו את המפתחות של תאי המנויים. הם החליטו להחזיר לו את צרור המפתחות, כי הם ידעו שהוא לא ידווח על היעלמות שלהם, במידה שהוא "ימצא" אותם אחרי כמה ימים של חיפושים.
שיטת העבודה שלהם הייתה פשוטה מאד. הם היו עוקבים אחרי המנויים שהיו מגיעים מדי יום למכון. אחד מהם היה עוקב אחרי המנויים שהיו מגיעים עם כלי הרכב, משייך מספר רכב למנוי, והשני, היה פורץ לתאים, אחרי שהייתה מתרחשת "הפסקת חשמל" קצרה שהגנבים יזמו אותה בעצמם. בעזרת צרור המפתחות של אלי, הייתה להם גישה למערכות השונות, כולל שליטה על מערכת החשמל.
הפסקת החשמל נועדה, לפגוע בפעילות של מצלמות האבטחה, ליצור בלבול בקרב המנויים והמדריכים, ולהקנות זמן יקר לפורץ שניגש במהירות לתאים, הוציא מהתיקים את הפריטים שעניינו אותו ולאחר מכן, החזיר את החשמל לתקנו.
מנויים שבחרו לא להפקיד את תיקיהם בתאי האחסון, השאירו אותם במכוניות. השותף השני, עקב אחרי מנויים שהשאירו את תיקיהם במכוניות, פרץ לתאי המטען, גנב את התיקים והשאיר אחריו, הרבה לכלוך, אבל נזהר לא להשאיר טביעת אצבעות או רמזים לזהות הגנבים. מצלמות האבטחה בחניון, לא כיסו את כל החניון, רק את פתחי הכניסה והיציאה.
שאלתי את אייל, אם הוא החליט מה הוא עושה עם אלי, שלא באשמתו, היה שותף לגל הפריצות. אייל סיפר, שבהתחלה הוא כעס על אלי, שלא סיפר לו על גניבות המפתחות, אך מכיוון שהוא הכיר אותו כבר הרבה שנים, הוא ידע שהוא הסתיר את האמת, בתום לב. טוב ליבו של אייל מנע ממנו לפגוע בעובד הוותיק והמסור. עם זאת, הוא דרש ממנו, להגיע לעבודה מאוזן מבחינת מחלתו, ושבכל פעם שהוא ירגיש רעב, עליו לעשות הפסקה ולקחת מהמזנון באופן חופשי, שתייה חמה, כריכים וכדומה.
הערכתי מאד את נדיבותו של אייל, שעכשיו שגל הפריצות היה מאחוריו, יכול היה להרשות לעצמו להירגע ולהמשך לנהל את עסקיו ללא חשש מפגיעה במוניטין של המכון.
אמנון רודס –חקירות.
משרד:048202817 נייד:0525922245
מייל:[email protected]
